ככה זה התחיל: מגרש בלי דשא ובלי מקומות ישיבה
הפועל קריית נצרת החלה את דרכה על מגרש מע"צ המיתולוגי. "היינו מתלבשים במועצת הפועלים שהייתה מעל המגרש והיינו יורדים למגרש ברגל, מרחק של כ- 300 מטר בקו אווירי", מספרים וותיקי השחקנים
הקבוצה הראשונה של הפועל נוף הגליל החלה את דרכה במגרש מע"צ המיתולוגי. המגרש היה בפאתי קריית נצרת, על גבול העיר הערבית נצרת וזכה לכינוי משום שלאחר שהקבוצה עזבה את המגרש, באמצע שנות ב- 60, הוקמו עליו משרדי מע"צ, השוכנים שם עד עצם היום הזה.
שחקנים ששיחקו באותם זמנים בהפועל קריית נצרת מספרים שבמגרש מע"צ לא היו יציעים "אנשים הביאו כיסאות מהבית", לא היו חדרי הלבשה "היינו מתלבשים במועצת הפועלים שהייתה מעל המגרש והיינו יורדים למגרש ברגל, מרחק של כ- 300 מטר בקו אווירי, עם ירידה תלולה בדרך למגרש ועלייה קשה בסיום המשחקים, אבל הייתה המון אהבה לכדורגל".
הקבוצה המקומית נקראה אז הפועל קריית נצרת, שהיה אז שמה של העיר. לימים שונה שמה להפועל נצרת ובהמשך הפכה להפועל נוף הגליל.
היה זה מגרש כדורגל אופייני לשנות ה- 60: מעט דשא, המון אדמה קשה, כמעט ולא היה דשא, חבלים הפרידו בין קווי האורך לקהל, אבל הייתה אז תשוקה אמיתית לכדורגל.
כדורגל הוא שפה בינלאומית...
את הקבוצה ששיחקה במגרש מע"צ הרכיבו אנשים שהגיעו ממדינות שונות, בקושי דיברו עברית הגיעו עם המון אהבה למשחק, שהרי כדורגל הוא שפה בינלאומית. ותיקי האוהדים מספרים שלא פעם, כשהקהל כעס על השופט או על הקבוצה היריבה, הם לא היססו להיכנס לתוך תחומי המגרש במטרה לפגוע בו, שהרי רק חבל הפריד ביניהם…
באותן שנים הקבוצה שיחקה בליגה ג' וזכתה להמון אהדה ביישוב. רק עם המעבר לאצטדיון ע"ש ג'ורג' מיני החלה הקבוצה לטפס במעלה הליגות.
מדי פעם מנחם אריאב ז"ל, שהיה האיש החזק בקבוצה, היה מצ'פר אותם בארוחה חגיגית. אף אחד לא התלונן, אף אחד לא דיבר על שביתות, תקופה אחרת.
שחקני העבר הגדולים של המועדון
שלמה אדלר- גדול שחקני המועדון בכל הזמנים
הוא עלה בגיל 13 לארץ, כיכב במחלקת הנוער של וידאוטון ההונגרית, קבע את ביתו בקריית נצרת ומאז הפך לסמל הגדול של המועדון * מספר 10 הנצחי זכה לכינוי "המלך"
רבים עוסקים בסוגיה מי היה גדול כדורגלני הפועל נוף הגליל (נצרת עילית/ קריית נצרת) בכל הזמנים. עושה רושם שעל הסוגיה הזו אין עוררין.
"מעבר להרים ולמדבר. אומרות האגדות ישנו מקום", כך אומרות מילותיו של השיר המפורסם. אבל בכל מה שקשור לשאלת מיליון הדולר, כנראה שאין ויכוח. קוראים לו שלמה אדלר, מי שזכה בזמנים הגדולים שלו לכינוי "המלך", ולדעת רבים, הוא הכדורגלן הטוב ביותר בהיסטוריה של המועדון.
אדלר, מספר 10 נצחי, היה שותף להישג השיא של המועדון של שנות ה- 80: 5 עונות בליגה הארצית, שהייתה אז הליגה השנייה של הכדורגל הישראלי. הוא הוכתר פעם אחת למלך שערי הליגה הארצית.
אדלר עלה מהונגריה בגיל 13 עם הוריו אמיל ז"ל ואליזבת ז"ל ושלושת אחיו, ישראל, קתי ושרה. בהונגריה שיחק במחלקת הנוער של וידאוטון, מהקבוצות הבולטות של הכדורגל ההונגרי.
ההונגרים ניסו לשכנע את אבא אמיל כמעט בכל מחיר להשאיר את שלמה בהונגריה, שכן היו מודעים לכישרון שלו והאמינו כי יגיע רחוק, אלא שאבא אמיל, ציוני אמיתי, הטיל וטו ואמר שכל המשפחה צריכה לעלות לישראל ביחד. אבא אמיל ז"ל, ליווה את שלמה בכל משחק ואימון והיה צמוד לבנו, בתקופה שאבות עדיין לא היו סוכנים…..
השער שאולי הכי זכור מבין מאות השערים שכבש במהלך הקריירה שלו הוא שער הניצחון לרשת מכבי חיפה, בעונת 1979/80. ממש לפני שריקת הסיום הכניע אדלר את מנו שוורץ האגדי, קבע 2-3 לנצרת עילית ושלח את מאמן חיפה מרדכי שפיגלר הביתה. זה קרה במחזור השלישי של העונה.
שחקנים ששיחקו אתו מספרים כי "הוא היה האחרון שסגר. הקבוצה יצאה למחנה אימונים ואדלר עוד לא היה חתום. הוא אהב את תשומת הלב, הפינוק, החיבוק והליטוף. כשהיה חותם סוף סוף כבר לא היו אתו בעיות, כי נתן את כל כולו לקבוצה".
להבדיל משחקנים צעירים היום, שנותנים עונה טובה ורצים לליגת העל, שם הם יושבים על הספסל וחוזרים הביתה, לאדלר היו לא מעט פניות ממכבי חיפה וקבוצות אחרות, אבל הוא ראה רק את טובת הפועל נצרת עילית לנגד עיניו ולא עזב. מין פטריוטיות שעברה חלפה לה מן העולם
"הדבר היחיד שקיבלנו היה מנה פלאפל אחרי משחק"
מספר כדורגלן העבר של הפועל קריית נצרת, אדולף אהרון ז"ל, שהלך לעולמו ונקבר אמש בבית העלמין בנוף הגליל. "שיחקתי בשביל הסמל של המועדון. לא קיבלתי כסף"
הלך לעולמו שחקן העבר של הפועל נצרת עילית, אדולף אהרון ז"ל, ששיחק בקבוצה בשנותיה הראשונות בשנות ה- 70, סמוך למועד הקמת העיר, בשנים בהן הקבוצה שיחקה במגרש מע"צ המיתולוגי.
אהרון נולד בעיר יאסי ברומניה בשנת 1938. במהלך מלחמת העולם השנייה הגרמנים כבשו את העיר. כתוצאה מכך אהרון ומשפחתו הסתתרו מהנאצים, כשחיו בבור מתחת לאדמה במשך שלוש שנים. "השכנים הגויים שלנו עזרו לנו והביאו לנו אוכל. עזרו לנו לשרוד. זה היה המזל שלנו", סיפר אהרון.
אחרי המלחמה נשארה המשפחה ביאסי ואהרון החל לשחק כדורגל. הוא שיחק בקבוצות הילדים, הנערים והנוער של יאסי. בגיל 20 עבר לשחק בדינמו בוקרשט ואף נכלל בסגל הנבחרת הצעירה של רומניה. אחרי שלוש שנים בדינמו בוקרשט חזר ליאסי ואחריה נדד בעוד כמה קבוצות.
בשנת 1965 עלה לארץ כשהוא בן 27 הגיע לנצרת עילית וקבע כאן את ביתו, אבל... שיחק דווקא בהפועל טבריה ששיחקה בליגה הבכירה, משם עבר להפועל חדרה ובשנת 1970 הצטרף להפועל נצרת עילית כשחקן ותיק ומנוסה והיה שותף לעלייה מליגה ג' לליגה ב', מליגה ב' לליגה א', תחת המאמן דוד גולן (שטרנפלד) ז"ל ופרש בגיל 42.
באחד הראיונות לאתר מיינט סיפר אדולף ז"ל על התנאים באותם ימים ואמר: "לא היה קל לשחק, המגרש לא היה טוב במיוחד, לא קיבלנו ציוד. הבאנו נעליים מהבית. שיחקתי בשביל הסמל של המועדון. לא קיבלתי כסף. הדבר היחיד שקיבלנו היה מנה פלאפל אחרי משחק".
לפני שנתיים קיבל אהרון, בן ה- 83, את אות יקיר המועדון, בטקס חגיגי שהתקיים לפני אחד ממשחקי הליגה במסגרת הליגה הלאומית. אמש (מוצאי שבת) בשעת לילה מאוחרת, נקבר אהרון בבית העלמין בנוף הגליל.
אחד משלושת הגדולים: ראש הזהב אריה אקרמן
בלם העבר, שבכלל התחיל את הקריירה כ... שוער, היה שותף לימים הגדולים של המועדון בשנות ה- 80. לימים סגר מעגל כשאימן את הקבוצה
בלם העבר המצטיין, אריה (ראש הזהב) אקרמן, נחשב לאחד משלושת השחקנים המצטיינים שגדלו במועדון. תקופת השיא שלו בקבוצה, הייתה אי שם בשנות ה- 80, כשהקבוצה שיחקה בליגה הארצית.
אקרמן עלה מקבוצת הנוער של המועדון דווקא כ... שוער. יעקב שמש ממגדל העמק, אימן אותו בנוער, נמרוד ברין היה המאמן הראשון שלי בבוגרים, הוא האחראי להסבה המקצועית של הג'ינג'י בעל משחק הראש המעולה לתפקיד הבלם", הוא נזכר. בשלהי הקריירה הוא שיחק בהפועל חיפה ובהפועל קריית שמונה, אולם סיים אותה בנצרת עילית.
למרות שלא היה גבה קומה, לאקרמן היה משחק ראש משובח, אחד הטובים בארץ באותם הימים. "היה לו ניתור פנטסטי, הוא לקח כדורי גובה לשחקנים גבוהים ממנו", אומרים שחקנים ששיחקו לצדו. אקרמן היה שותף בכיר לחמש העונות המופלאות (למעט האחרונה בה הקבוצה ירדה) של הפועל נצרת עילית בליגה הארצית, אז הליגה השנייה, ימים בהם הגיעו 3000 אוהדים לכל משחק בית ועיר שלמה עמדה מאחורי הקבוצה.
לימים מונה למאמן הקבוצה בליגה ב' ("אני הבאתי לארץ את טוד גודמן, חלוץ אמריקאי ששיחק בג'מייקה") ומאוחר יותר מונה למנהל המקצועי. אקרמן לקח הימור כאשר החליט לתת את שרביט האימון למאמן מליגה א', ירון הוכנבוים, שאימן בהפועל כפר כנא, והשאר שייך להיסטוריה.
לפני מספר שנים קיבל אקרמן אות הערכה על תרומתו הרבה למועדון. זה היה בטקס חגיגי לפני אחד ממשחקי הבית של הקבוצה. אקרמן נראה נרגש ביותר כאשר ראש העיר, רונן פלוט, העניק לו את התשורה, לקול מחיאות הכפיים של הקהל. הוא הגיע מלווה בבני משפחתו ועלו איתו לכר הדשא הנכדות. הוא לא שכח לציין את עובד גרינפלד ז"ל ואת ג'ורג' שטרית, שהיו שחקנים בולטים והלכו לעולמם וכן את מזכיר הפועל המיתולוגי, יעקב גולדברג, "שהכי השפיע על הקריירה שלי יחד עם חיים אזולאי ז"ל".
אקרמן סיכם את הקריירה ואמר: " מודה למשפחה שלי שהלכה איתי באש ובמים במשך עשרות שנים. מאחורי כל שחקן מצליח עומדת אישה עוד יותר מצליחה ואני חייב המון לאשתי זהבה".
עובד גרינפלד - קשר מבריק בעל ראיית משחק מושלמת
ה- 7 ביולי 2016 הפך ליום שחור בתולדות המועדון * כדורגלן העבר עובד גרינפלד ז"ל נפטר מדום לב והותיר את כולם המומים
עובד גרינפלד ז"ל- ב- 7 ביולי 2016, בשעות הבוקר של עוד יום שגרתי, הלך לעולמו כדורגלן העבר עובד גרינפלד ז"ל, שנפטר בגיל 57 מדום לב, לאחר שלקה בליבו. היה זה אחד הימים השחורים בתולדות המועדון.
גרינפלד ז"ל הגיע לאימון הבוקר של קבוצת הבוגרים ובסיומו הגיע לאחד מבתי הקפה בו נהג לשבת. לאחר מספר דקות הרגיש כאבים באזור החזה והתמוטט. אנשי מגן דוד אדום ניסו לבצע החייאה באחרון, אך הניסיונות לא צלחו.
עובד גרינפלד ז"ל, היה גאון כדורגל, נחשב לאחד משחקני העבר הגדולים של המועדון, קשר מבריק בעל ראיית משחק מושלמת. כיכב בקבוצה בשנות ה- 80 וה-90 ומספרים עליו שבמסירה גאונית אחת העמיד חלוצים מול שוער היריב.
גרינפלד ז"ל היה דמות אהודה וחביבה במועדון ובכדורגל הצפוני. במשך הקריירה שיחק עם המספר 14 על הגב, בשל אהדתו לכדורגלן ההולנדי יוהאן קרויף.
לאחר פרישתו ממשחק פעיל גידל וטיפח מאות שחקנים צעירים במחלקת הנוער של המועדון, שם שימש כמנהל מקצועי של המחלקה.
מאז מותו הנהיג מנכ"ל המועדון, גיל ברעם, מסורת לפיה הקבוצה עונה לקברו רגע לפני פתיחת העונה, כדי שגם השחקנים החדשים המגיעים מדי עונה ידעו מי היה עובד ז"ל ועד כמה הוא חשוב להיסטוריה של המועדון.
לא שוכחים את סימון מייסטר ז"ל
איש המשק מצא את מותו בחדר ההלבשה של מחלקת הנוער במהלך עבודתו * מייסטר ז"ל היה דמות אהודה וחביבה לא רק במועדון, אלא בכדורגל הצפוני בכלל
ביום שישי 16 ביולי 2010, נמצא איש המשק הוותיק של מחלקת הנוער של המועדון, שמעון (סימון) מייסטר (62), ללא רוח חיים, בחדרו באצטדיון גרין. מייסטר ז"ל היה דמות אהודה וחביבה לא רק במועדון, אלא בכדורגל הצפוני בכלל.
בתו של מייסטר, אב לחמש בנות, ניסתה לשווא למצוא את אביה בסלולארי. היא פנתה לשכנתה, שושי אלפסי, רעייתו של מנכ"ל הקבוצה דאז, אלי אלפסי. "הלב שלי מנבא רעות. עזרי לי למצוא את אבא", אמרה הבת. שושי אלפסי ניסתה להשיג את בעלה, ולא הצליחה להשיג אותו. היא פנתה למנהל הקבוצה דאז, אלי ארובס, שמיד נסע לאצטדיון, לא לפני שביקש מהמנהל שעבר של מחלקת הנוער, עובד גרינפלד ז"ל, להצטרף אליו.
כאשר הגיע לשערי האצטדיון התפצלו: גרינפלד ז"ל הלך לחפש במגרש האימונים העליון, ארובס פנה לחדרי ההלבשה של הנוער, שם התגלה לעיניו המחזה המזעזע: מייסטר שרוע על הרצפה עירום כביום היוולדו. גרינפלד שהגיע למקום עוד הספיק לכסות אותו במגבת, לפני שכוחות משטרה ומגן דוד אדום הוזעקו למקום.
על פי הערכות, מייסטר הרגיש לא טוב, ביקש להתקלח, כשזו הסיבה שהיה עירום, ואז קיבל דום לב, או שהחליק וקיבל מכה שהביאה למותו. מייסטר סבל מבעיות בלבו ושמונה שנים לפני מותו אף עבר התקף לב. מועדון מיהר להוציא הודעה לתקשורת בה נכתב: "משפחת הפועל נצרת עילית מודיעה בצער רב וביגון עמוק על פטירתו של שמעון מייסטר, מנהל המשק, אשר התמוטט באצטדיון".
לצוות מד"א שהגיע למקום לא הייתה יותר מדי עבודה והוא נאלץ לקבוע את מותו. על פי הצוות, מייסטר סבל מדום לב ושכב במשך שעות ארוכות בחדר ההלבשה. "הלוואי והיינו מגיעים מוקדם יותר, מי יודע, אולי היינו מצליחים להציל אותו", אמר אז ארובס. "היה לו חיוך כזה תמים על הפנים".
"זוהי טרגדיה גדולה למשפחת מייסטר ולמשפחת הפועל נצרת עילית", אמר יושב ראש הקבוצה, רוני ליקוורניק. "מייסטר היה חלק בלתי נפרד מהמועדון, אדם שתמיד היה מוכן לעזור, ללא ספק מדובר באבדה גדולה".
אלי מלדסי - כיכב על המגרש וגם עשה עלייה כמאמן
לא הרבה שחקני עבר יכולים להתהדר ברקורד של קפטן העבר, שקיבל את סרט הקפטן משלמה אדלר הגדול וכעבור שנים העלה את הקבוצה ליגה כמאמן
אלי מלדסי, שימש כקפטן הקבוצה בעידן ש"אחרי שלמה אדלר", כיכב בקבוצה במשך כעשור מסוף שנות ה- 80 ועד סוף שנות ה- 90.
מלדסי הועלה לסגל הבוגרים על ידי המאמן הוותיק, אורי ויינברג ז"ל, בתקופה בה שחקני נוער כמעט ולא עלו לבוגרים והספיק לשחק עם הכוכבים של אותה קבוצה. בנוער הוא שיחק כקשר, אורי ויינברג עשה לו הסבה ותפקד אותו כבלם, תפקיד בו שיחק כמעט לאורך כל הקריירה שלו בבוגרים.
מלדסי יכול להיכנס לדפי ההיסטוריה של המועדון, כמי שהצליח כמאמן להעלות את הקבוצה לליגה הארצית.
בשנים האחרונות שימש כמנכ"ל עמותת הספורט העירונית וכיושב ראש קבוצת ה... כדורסל.
שלמה מזרחי - השוער שהגיע מלבנון לקריית נצרת
שלמה מזרחי ז"ל נחשב לשוער אמיץ וחזק שלא עשה חשבון לחלוצי היריב וגם לאלה מהיציע שהעזו לבקר אותו... * זכה לכינוי הפנתר מביירות
אחד הסיפורים המעניינים ביותר בתולדות מועדון הכדורגל הפועל נוף הגליל, הוא סיפורו של השוער שלמה מזרחי ז"ל, ששיחק בקבוצה בשנות ה- 60, בתקופה בה הקבוצה עדיין נקראה הפועל קריית נצרת וזכה לכינוי "הפנתר מביירות".
מזרחי שנולד בביירות, בירת לבנון השכנה, עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1958 בגיל 17 (נולד ב- 1941) היישר לקריית נצרת שרק הוקמה והיה בין ראשוני המתיישבים בעיר. מזרחי הצעיר החל לעבוד במפעל כיתן, שבמשך שנים ארוכות היה אחד העוגנים של העיר ורבים מתושביה שרק עלו ארצה עבדו בו.
ב־1951 חיו בביירות כ־6,000 יהודים. הקהילה היהודית התרכזה בעיקר בוואדי אבו ג'מיל, הרובע היהודי במרכז ביירות, (שם נמצא בית הכנסת מגן אברהם), ובראס ביירות, רובע גדול במערב העיר. כיום חיים בלבנון כמה עשרות בודדות של יהודים.
בעקבות התגברות ההשפעה הסורית בלבנון לאחר מלחמת האזרחים ב- 1958 הורע היחס בלבנון כלפי היהודים והחלה נהירה המונית של יהודי לבנון לצפון אמריקה, צרפת, איטליה ואף לישראל.
לכדורגל התגלגל שלמה מזרחי במקרה. לא היה לו כל רקע ובלבנון כלל לא שיחק כדורגל. "במפעל בו עבד חיפשו דרך לשלב שחקנים בקבוצת הכדורגל המקומית שרק הוקמה", מספרת בתו, גילה, "הם הציעו לו לבוא להיבחן, בלי שום ניסיון קודם. בגלל שהיה "גבר", קבעו שהוא יעמוד בשער. הוא התלהב וככה הפך לשחקן כדורגל".
אגב, הוריו של שלמה מזרחי, אלברט ושמחה ז"ל, היו בעלי הפלאפל הראשון בקריית נצרת, והאכילו את תושבי העיר בשנותיה הראשונות פלאפל אסלי בניחוח לבנוני, בדוכן הקטן שניהלו 'ברסקו הקטן' והפך למוסד של העיר ולציון דרך בתולדותיה. לימים עבר המקום גלגולים שונים והוא פעיל עד עצם היום הזה.
שלמה מזרחי נחשב לשוער אמיץ, אחד שלא חשש לזנק לרגלי החלוצים שהגיעו מולו ולכן זכה לכינוי "הפנתר מביירות". לצד אומץ לבו נחשב מזרחי לבחור שלא כדאי להתעסק אתו.
וותיקי העיר מספרים כי באחד המשחקים, כאשר ספג שער, החל להתקוטט עם הבלם משה (טרקטור) ויצנברג, אותו האשים ב... אחריות לשער ובמקום התפתחה מהומה גדולה. "שלמה היה בחור חזק, אחד שלא כדאי היה להתעסק אותו", מספרים וותיקי העיר.
במקרה אחר, קילל אותו אוהד מה"יציע" המאולתר שהיה אז במגרש מע"צ המיתולוגי. מזרחי לא חשב פעמיים, עזב את המגרש באמצע המשחק והלך לסגור חשבון עם האוהד..
